תפריט
רבי ישראל המכונה בפי כל “בעל שם טוב הקדוש“, נולד ביום ח”י באלול שנת נח”ת, בעיירה הקטנה אקופ שבפודוליה (בין פולניה לוואלחיא), לאביו רבי אליעזר ולאמו מרת שרה לעת זקנתם.
לידתו:
המסורת מספרת כי אביו זכה לבן כזה משום שעמד בניסיון של הכנסת אורחים, עת ביקר אצלו אליהו הנביא בשבת קודש בדמות קבצן עלוב, תוך חילול שבת.
רבי אליעזר לא אמר לו מאומה, אלא להיפך, קירבו ביותר, ובצאת השבת עוד העניק לו נדבה הגונה ומזון כצידה לדרך.
נמנו וגמרו מן שמיא להעניק לו נשמה גבוהה אשר תקרב את פשוטי העם לעבודת הבורא.
אז נגלה אליו אליהו הנביא ואמר לו כי את שם בנו הנולד לו יקרא ישראל ע”ש ישראל אשר בך אתפאר.
שנים ספורות לאחר לידתו נתייתם מהוריו, טרם פטירת אביו רבי אליעזר השאיר צוואה ביד בנו: “רואה אני שאתה תאיר נרי. אמנם אני לא זכיתי לגדל אותך. אבל אהובי בני, זכור תזכור כל ימיך שהשם איתך, על כן אל תירא משום נברא בעולם, רק מהשי”ת לבדו”.
לאחר פטירת הוריו ריחמו עליו בני העיירה אקופ, והוא נמסר למלמד התינוקות של העיירה שיהיה לו כאפוטרופוס. לאחר זמן נעשה עוזר למלמד –ריש דוכנא שמתפקידו להביא את הילדים לחדר ולהשיבם לבתיהם. תפקיד זה מילא באמונה, והילדים הרכים שהופקדו בידו נהנו ממנו.
לאחר מכן נעשה לשומר בית המדרש. אז יכל להתבודד בלילות מעין כל, ולהתכונן לתפקידו החשוב בעתיד. באותה עת גר בעיירה קטנה ליד וינה איש פלא מן הצדיקים הנסתרים ושמו רבי אדם בעל שם. ברשותו היו כתבים מלאי סתרי תורה שמצאם במערה, וקודם פטירתו ציוה לבנו כי עליו להביא את הכתבים לנער אחד בשם ישראל בן רבי אליעזר מאקופ.
לאחר שבנו של רבי אדם עקב אחרי הנער בבית המדרש, הגיע למסקנה כי אליו התכוון אביו. הכתבים נמסרו לרבי ישראל, ומיד הפיקו פניו שמחה עצומה, בלמדו בכתבים אשר ייעדוהו לתפקידו המרומם. בביהמ”ד באקופ התבודד רבי ישראל והתעלה בנגלה ובנסתר גם יחד. אבל כיון שפחד שמא יתגלה קודם זמנו, עזב את אקופ והתיישב בעיירה קטנה ליד ברודי, שם נתקבל כמלמד תינוקות.
בברודי הכיר אותו רבי אפרים, אביו של רבי גרשון מקיטוב. היה זה לאחר שרבי אפרים התדיין לפניו בדין תורה ואז גילה לו הבעש”ט את ידיעותיו העמוקות בתורה. רבי אפרים אירס לו את בתו ונכתבו “תנאים”, אך הבעש”ט הזהירו לבל יגלהו. זמן קצר לאחר מכן נפטר רבי אפרים ובנו רבי גרשון מצא בין כתביו שטר “תנאים” שנכתב עם ישראל במו”ה אליעזר, אבל לא ידע מי האיש ומה מעשהו.
לאחר זמן הופיע הבעש”ט כקבצן בבית גיסו רבי גרשון והראה לו את שטר התנאים. רבי גרשון נדהם, אך את הנעשה אין להשיב. הכלה הסכימה מיד להינשא לבעש”ט, אבל הבעש”ט ביקש ממנה שלא תגלה לאחיה מה הוא ומה הם מעשיו. רבי גרשון דרש מאחותו שתעזוב את בעלה, או ששניהם יעזבו את העיר. אחותו בחרה בדרך השנייה, ורבי גרשון קנה עבורם סוס ועגלה והם עזבו את העיר.
מכאן נסע הבעש”ט אל עבר ההרים הגדולים שבין קיטוב וקוסוב. שם שכר חדר, בו נשארה זוגתו לגור, והוא יצא למשך כל השבוע להתבודדות בין ההרים, בין שמים וארץ, שם היה מרוחק מכל דבר גשמי וכמעט שלא אכל. זוגתו התפרנסה ממכירת טיט (אותו הכין הבעש”ט), והוא יכל להתבודד בין ההרים ולהתקדש במשך למעלה משבע שנים, עד שקרבה ובאה שעת התגלותו.
ככלות אותן שבע שנים התיישב בעיר קושלביץ, שם שימש כשוחט. לאחר מכן עבר לגור בעיר טלוסט, שם המשיך בהתקדשותו, ובעבודת ה’ בהתלהבות.
בהגיעו לגיל שלושים ושש, בשנת תצ”ד, יצאה בת קול מן השמים; הגיעה עת התגלותך. היה זה בל”ג בעומר, אז נתקיים בו מאמר הזוהר הק’ על רשב”י “עיר וקדיש מן שמיא נחית”. עד מהרה יצא שמו של הבעש”ט כאיש קדוש ואלפים רבים נהרו אחריו.
בשנת תק”ה התיישב הבעש”ט הק’ בעיר מעזיבוז, ממנה הפיץ את תורת החסידות שהתפשטה חיש מהר וחבקה זרועות עולם. צדיקים, מקובלים וגדולי תורה, מהם הגאונים אשר במעזיבוז ביקשו תורה מפיו, והוא לימדם את דרכו החדשה שהכתה שרשים עמוקים בחיי היהדות עד היום.
על כך אמרו בשם הרה”ק רבי יששכר דב מבעלז זצ”ל: כל יהודי באשר הוא שם, בכל הדורות, אם פעם יתעורר בו הרהור של תשובה, וייאנח אנחה אמיתית לפני הקב”ה מעומקא דליבא, הרי זה מכוחו ומכח כוחו של הבעש”ט הק’ שאורו המאיר הולך כעמוד אש לפני המחנה עד אור חדש על ציון יאיר.
במשך שנות חייו השתוקק מאד לעלות ולחונן את עפרה של ארץ הקודש. אחת הסיבות לרצונו זה היה כדי להפגש עם בעל האור החיים הקדוש, לאחר מאמצים רבים וסכנת חיים של ממש הגיע הבעש”ט רק עד אינסטנבול שבטורקיה, שם עשה את חג הפסח, ונאלץ לשוב על עקבותיו.
על רצונו העז לעלות ארצה אנו למדים ממכתב שכתב לגיסו רבי גרשון: “השם יודע שאין אני מייאש את עצמי מנסיעה לארץ ישראל”. אבל כאמור, הוא לא הגיע לארץ.
במשך שנות חייו השתוקק מאד לעלות ולחונן את עפרה של ארץ הקודש. אחת הסיבות לרצונו זה היה כדי להפגש עם בעל האור החיים הק
חג הפסח תק”כ חלה הבעש”ט הק’ את חוליו האחרון, הוא חלה במחלת קיבה אנושה.
בליל שבועות נתאספו ליד הבעש”ט כל תלמידיו כדי לערוך את תיקון האר”י ז”ל, והבעש”ט השמיע דברי תורה על הסדר ועל מתן תורה. למחרת בבוקר קרא לאנשי סגולתו ומקורביו, ושם ציוה לתלמידו רבי לייב קעסלער ולתלמיד נוסף שהם יתעסקו בקבורתו. לאחר מכן נכנס מנין לחדרו והבעש”ט אמר: אתעכב עוד מעט עם השי”ת.
הבעש”ט מסר סימן לתלמידיו: כשאפטר מהעולם יעמדו שני השעונים בביתי מללכת. ואמנם לאחר מספר דקות נעמד השעון הגדול, אבל תלמידיו סיבבו אותו כדי שלא יראה זאת. אלא שהבעש”ט ידע מכך ואמר להם: אני יודע שהשעון הגדול כבר נעצר, אבל אינני דואג לעצמי, כי אני יודע בבירור שאצא מפתח זה ואכנס תיכף בפתח אחר.
אז הגיעה שעת ההפרדות של הבעש”ט מעלמא הדין. תלמידיו נעמדו סביב מיטתו והוא התיישב על המיטה ואמר להם דברי תורה על עמוד שעולה מגן עדן התחתון לגן עדן העליון, וכך בכל עולם ועולם איך הוא בסוד עולם-שנה-נפש, וכיוון בכוונות בקול לחש רק שפתיו נעות וקולו לא ישמע. ככלותו, ציוה לתלמידיו לומר ויהי נועם, ושכב וישב כמה פעמים, אז שמעו כיצד שפתותיו מרחשות: אל תבואני רגל גאוה…
באותו רגע הזדעזע הבעש”ט כמו בתפילת שמונה עשרה, ולאחר מכן נרגע מעט מעט, ותעל נשמתו הקדושה של הבעש”ט לאור באור פני מלך עליון, ביום ראשון של חג השבועות, ו’ בסיון תק”כ, במעמד תלמידיו הקדושים. באותו רגע ראו כי גם השעון הקטן עמד מלכת. תלמידו רבי לייב קעסלער שעמד בשעת הסתלקותו סיפר כי ראה את יציאת נשמתו כמו “שלהבת מראה תכלת”.
ציונו הק’ נכרה בבית העלמין במעזיבוז.
וש, לאחר מאמצים רבים וסכנת חיים של ממש הגיע הבעש”ט רק עד אינסטנבול שבטורקיה, שם עשה את חג הפסח, ונאלץ לשוב על עקבותיו.
על רצונו העז לעלות ארצה אנו למדים ממכתב שכתב לגיסו רבי גרשון: “השם יודע שאין אני מייאש את עצמי מנסיעה לארץ ישראל”. אבל כאמור, הוא לא הגיע לארץ.
קברו הקדוש של הבעל-שם-טוב, נכרה בבית-העלמין העתיק של מז’יבוז’, אשר הכיל קברים בני קרוב ל-300 שנה, מראשית ההתיישבות היהודית במקום. על פי ציוויו של הבעל-שם-טוב, נכרה קברו מימין לקברו של הצדיק הקדוש, רבי לייבוש, אשר נמנה על חסידיו הנאמנים ונסתלק כשנתיים לפניו (פרט זה, נמסר מפי הגאון רבי משה ביק זצ”ל מבורו-פארק, מגדולי הפוסקים בארה”ב, אשר אביו, רבי חיים זצ”ל, היה רבה האחרון של מז’יבוז’).
על-פי תרשים שנשתמר בידיו של רבי משה ביק, נטמנו מימין קברו של הבעל-שם-טוב:
תלמידו, רבי זאב קיצעס; הדיין דמתא, רבי מוניש; ובתקופה מאוחרת יותר, גם הרב דמתא, רבי דוב בעריש הכהן רפפורט. אל קברו של הבעל-שם-טוב הוביל שביל, אשר משמאלו נטמן נכד הבעל-שם-טוב, בעל ה”דגל מחנה אפרים” מסדליקוב, ומימינו – נכדו השני, הרבי רבי ברוך ממז’יבוז’. מימין רבי ברוך, נטמן ה”אוהב ישראל” מאפטא.
לאחר הסתלקות הבעל-שם-טוב, נהגו תלמידיו הקדושים לבוא תדיר להשתטח על קברו הקדוש במז’יבוז’. נכדו, הצדיק הקדוש, רבי נחמן מברסלב היה מספר, כי על-ידי-כך זכה להכיר רבים מתלמידי זקינו הבעל-שם-טוב, משום שפגשם שם, על-יד הציון הקדוש במז’יבוז’.
אף הוא היה אומר, כי על קבר זקינו הבעל-שם-טוב טוב מאוד להיות, שכן נאמר (תהילים ל”ז): ‘צדיקים ירשו ארץ’, היינו, שהצדיקים האמיתיים יורשים את ארץ ישראל וזוכים שמקום גניזתם יהיה קדוש בקדושת ארץ-ישראל ממש. ומאיץ היה רבי נחמן בתלמידיו לנסוע להשתטח על קברו של הבעל-שם-טוב במז’יבוז’, ובימות הקיץ עדיף, כי אז יוכלו להתמהמה שם זמן רב יותר.
בספר “דרש טוב” מסופר, כי הבעל-שם-טוב עצמו אמר, שפעל אצל השי”ת שמקום קבורתו יהיה ארץ-ישראל ממש.
כאשר הגיע בעל ה”אוהב ישראל” מאפטא בפעם הראשונה להשתטח על ציונו של הבעל-שם-טוב הקדוש במז’יבוז’, קרא בחיל את הפסוק: “של נעליך מעל רגליך כי המקום אשר אתה עומד עליו אדמת קודש הוא”.
הצדיק הקדוש רבי נחום מטשרנובל, בעל ה”מאור עיניים”, נסע להשתטח על ציונו של הבעל-שם-טוב הקדוש בימות החורף, כאשר שלג רב וכפור עז כיסו את עין הארץ, ובהגיעו אל הציון הקדוש, חלץ רבי נחום את נעליו ועמד שעה ארוכה כשלרגליו פוזמקאות בלבד. את מלוויו, אשר חששו לבריאותו, הרגיע רבי נחום באומרו, כי הוא מכוון לעמוד בדיוק על ‘הרצועה מארץ-ישראל’ המצויה אצל קבר הבעל-שם-טוב, ולכן אינו חש בקור, כי בארץ-ישראל לא קר עתה.
עד תחילת מלחמת העולם השניה, קיים היה “אוהל” מעץ על קברו הקדוש של הבעל-שם-טוב, כשהקבר משמש מוקד משיכה לאלפי יהודים מכל רחבי תבל, אשר נהרו אליו לשפוך צקון לחש במקום בו חזקה על התפילות שתתקבלנה בזכותו. במהלך המלחמה, ניזוק בית-הקברות כולו, וגם אוהל העץ נעלם.
לאחר המלחמה, בסביבות שנת תשט”ו לערך, יצקו שרידי היהודים שנותרו במקום, לוח בטון על מקום הקבר. בשנת תשל”ח, הקימה משלחת יהודית מחוץ-לארץ מצבת בטון על הקבר, ועליה לוח שיש שחור, עם שמו של הבעל-שם-טוב.
בשנת תשמ”ה, לרגל מצב ההפקר המוחלט ששרר באיזור והשועלים אשר הילכו בשטח בית-העלמין, הוסיפו שלוחיו של כ”ק האדמו”ר מליובאוויטש זצ”ל ברוסיה ובנו אוהל מעל המצבה, כדי לשמרה בכבוד הראוי למרן הבעל-שם-טוב זיע”א.
בשנת תשס”א, חידשה אגודת “אהלי צדיקים” בראשות הרה”ח ר’ ישראל מאיר גבאי הי”ו, את כל חלקת קברי הצדיקים והרבנים אשר סביב לקבר הבעל-שם-טוב. על פי תרשימו הנ”ל של הרב ביק זצ”ל, והקים ברוב פאר והדר אוהל גדול ומפואר על קברו של הבעל-שם-טוב הקדוש והקברים הסמוכים אליו, תוך חידוש המצבה עצמה ובנייתה כולה משיש טהור.
בסמוך, הקים את “היכל הבעל-שם-טוב”, מבנה מפואר המכיל בית-מדרש רחב-ידיים, מקווה-טהרה ובית הכנסת אורחים, לשם ולתהילה. מני אז, שב המקום לשמש מוקד נהירה מכל קצוות תבל בכל ימות השנה, השואבים מלוא חופניים קדושה והתעלות במחיצת מקום מנוחתו של הבעל-שם-טוב, לצד זכייה מוחשית בהתקבלות תפילות, פקידת רחמים ופעילת ישועות בזכותו של אותו צדיק.
אביו רבי אליעזר.
אמו מרת שרה (נקברה בטובסטא (טולסט) Tovste אשר באוקרינה).
חמיו רבי אפריים.
אשתו מרת חנה.
גיסו רבי גרשון מקיטוב.
בתו מרת אדל אשת רבי יחיאל אשכנזי.
בנו רבי צבי ממעזיבוז – פינסק.
תלמידיו:
מבין תלמידיו המובהקים ניתן למנות את:
רבי דוב בער ‘המגיד ממעזריטש’.
רבי זאב וולף קיצס.
רבי נחמן מהורדנקא.
רבי יהודה אריה לייב ה’מוכיח’.
רבי יעקב יוסף מפולנאה בעל ה’תולדות יעקב יוסף’.
רבי פנחס מקוריץ.
רבי יחיאל מיכל מזלוטשוב.
רבי דוד לאה’קס.
רבי צבי הירש מקאמניקה ואחיו
מקורות: אגודת "אוהלי צדיקים"
** כתיבת דוא"ל שלך, מאשרת את הצטרפותך לרשימת תפוצה לקבלת מיילים
